אנחנו יושבים בחדר של עידן ושומעים מוזיקה. אני, נאוה, מונש ועידן. עידן מעביר לקטעים "זה הקטע שעושה את השיר" וחוזר עליו שוב ושוב ושוב. נאוה מונש ועידן מעשנים נובלס. אני לא. התחלתי לעשן רק אחרי הצבא. השעה מאוחרת ואנו חוששים שעידן לא יקום מחר בבוקר לחליבה. כלומר, אני ונאוה חוששות. עידן אדיש. אנו מכוונים 3 שעונים ומסכמים שנאוה בדרכה מחר תעבור אצלו ותראה שהוא קם. השעה המאוחרת הולכת והופכת מוקדמת. אני מבקשת מעידן שישים לי את Pressure, אני אוהבת את המתח שניבנה בפתיחה. המערכת בפול ווליום, מי בכלל חושב על השכנים, זה מתחם הצעירים. כולנו צועקים את "let me out". משמעים את הפתיחה (עד 0.24) 3 פעמים נוספות ונאוה ואני הולכות לחדרים שלנו.
מספר נשמות טובות דואגות לעדכן את החברה שלו שאנו צמודים. משום מה, אני מושכת את האש למרות שאנו לרוב מבלים ברבעיה. אני לא מאוהבת בו. לא אכפת לי שהיא מייסרת מקנאה. חבל לי על עידן והסרטים שהוא עובר כשהיא באה לסוף שבוע אבל אני לא ממש מודאגת. עידן אדיש. עידן הוא דניאל. מושג שהמצאתי ורק נאוה מבינה את המהות שלו מבלי להסביר. יותר מאוחר מצאנו יותר אנשים שהגדרנו כך; "הוא דניאל". אבל לא הרבה. אחרת אין לזה משמעות.
כול כך הרבה זמן לא חשבתי על מישהו שהוא דניאל. חבל. אני מקווה שיש עוד כאלו. גם בגילנו.
תגובה 1:
אחותי, אהבתי מאד
אחותך האוהבת מאד
הוסף רשומת תגובה